השילוש בעצם מתאר את ההשקפה שאלוהים כאחדות מורכב מאלוהים האב, אלוהים הבן ואלוהים רוח הקודש, אשר, כמו מים, יכולים לשנות ולהתאים את טבעו בהתאם למצב רוחו.

זה נתמך על ידי העובדה שלאלוהים, כיצור שאין לתאר, יש את כל הכוח להיות כל מה שהוא רוצה. זה גם מציע שאלוהים לא סותר את עצמו ולכן עליו להסכים עם כל יצוריו שהוא יוצר.

הטיעון האחרון בעד הוא מיד הטיעון הראשון נגד: אם אלוהים בורא הכל בצורה כזו שתתאים לטבעו, אז למה הוא ברא את ה"רע"? מדוע אם כן הוא נתן לאנשים את "הרצון החופשי" לבחור בין "טוב" ל"רע"?

אלוהים לא ברא את ה"רע"? מי זה היה אז? האם זה יצר את עצמו? איך זה יכול להיות, כשאלוהים לבדו יכול ליצור חיים? למה שהוא ייתן לנו, בני האדם, רצון חופשי אם הוא לא ברא את ה"רע" כדי שנוכל לבחור בו? ל"רוע" יש כוח ליצור את עצמו? מה אם כל הכוח בא מאלוהים?

אלוהים ברא את ה"טוב" וה"רע" ונתן לשניהם את הכוח להשפיע עלינו, בני האדם. לכן הוא ברא אותנו בני האדם והעניק לנו "רצון חופשי" כדי שנוכל להבחין בין "טוב" ל"רע". אולם הוא גם אמר לנו לבחור ב"טוב" כי ה"טוב" יחיה ואילו ה"רע" ייהרס וכל מה שמצטרף אליו ימות!

מה כל זה אומר על טבעו של אלוהים?

אלוהים הוא הנצחי שתמיד היה ותמיד יהיה! הוא, ה"אב", שלח לנו את "בנו" כדי שנוכל לחיות חופשי מחטא. הוא שלח אותו אלינו כדוגמה. בנו, הראה לאנושות כיצד עלינו לחיות. אם אנו מחקים אותו, אנו חיים חופשיים מחטא ובכך מוצאים חיים. שליחות המשיח מוסברת כל כך בפשטות. הוא לא הוסיף דבר לחוק. הוא לא לקח דבר מהחוק. הוא לא מת כדי שנוכל לחיות בחטא ועדיין להיות חופשיים. הוא מת כדי להראות לנו איך לחיות בלי חטא עד המוות, לא משנה כמה קשה זה עלול להיות. בכך הוא ניצח את המוות. כך אנו מנצחים את המוות. שכן כאשר אנו חיים חופשיים מחטא, אלוהים האב נותן לנו חיי נצח באמצעות חסדו, רחמיו, אהבתו וצדקתו.

אבל אנחנו לא יכולים לחיות חופשיים מהחטא. חטאנו כל חיינו ולעולם לא נהיה מושלמים!

נכון, כולנו חטאנו ונעשה זאת שוב. אבל בדרך עם הנצח, אלוהינו, הוא מראה לנו אילו חטאים אנו חטאים ועשינו. על חטאים אלו יש סליחה בחסדו של אלוהים. חסד הוא הסליחה שיש לאלוהים עבורנו כאשר עשינו פשע ואז, כשאנחנו מבינים זאת, מבקשים סליחה וחוזרים בתשובה. זה לא אומר שאנחנו לא צריכים לדאוג מההשלכות. אלוהים הוא שופט צודק. אבל הוא סולח. לפעמים אנחנו צריכים לשלם על החובות שלנו. מתי ואיך, השופט, אלוהים, לבדו מחליט. לכן אנחנו, בני האדם, לא צריכים לשפוט אף אחד, כי המשפטים של אלוהים הרבה יותר מדויקים והוגנים ממה שאנחנו, בני האדם, יכולים אי פעם לחלום עליהם. עלינו להיות גם רחמנים וסלחנים. זו המשימה שלנו. אנחנו חייבים לעזור. למשל, אם מישהו גונב מאיתנו, הוא בדרך כלל לא עושה את זה כדי לפגוע בנו, אלא בגלל שהוא עניים. לפעמים עני מבחינה רוחנית ומאמין שהוא חייב להיות עשיר. אתה יכול לעזור לאנשים האלה. רק כדוגמה.

אז עלינו לנסות להשתחרר מאשמה וחטא בכל יום. מה זה קשור לשילוש?

פשוט למדי: רוח הקודש אינה אלוהים. רוח הקודש היא דבר אלוהים עבורנו. בדיוק כמו בנישואין, שבהם בני הזוג צריכים להיות "בהסכמה" לגבי השאלות החשובות ביותר בחיים, כך עלינו להיות "בהסכמה" ברוח עם דבר ה' ולקיים אותו. זה הופך אותנו לקדושים על ידי קיום דבר אלוהים ומצוותיו. לזה ולא שום דבר אחר אנחנו מתכוונים ב"רוח הקודש".

אז ה"אב מסכים עם ה"בן" כי הוא לימד ולימד אותו הכל. הבן קיבל את הידע שלו מהאב. איך רכש אותו? ע"י לימוד התורה. ע"י דיון עם לומדי התורה (כתוב - חכמים). ע"י יישום המילים בחיי היום-יום. הדבר הפך את ה"בן" לקדוש לפני "אביו" והיה לו "רוח קודש" בניגוד לאנשים אחרים שרוחו (נפשם) מושחתת או חולה.

אז כולנו יכולים להפוך ל"בנים" ו"בנות" ו"צאצאים מגוונים" של הנצח. לכולנו יכולה להיות "רוח קודש". לשם כך, עלינו רק לעשות בחיינו את מה שהראו לנו הנביא ומשיח "ישוע" בצורה מופתית. אבל זה לא הופך אותנו לאלוהים. בכך, אנו פשוט הופכים לחלק מעמו. צאצאי אלוהי אברהם. אז כולנו מאוחדים ב"אור שכינתו", כפי שכתוב. מאוחדים ברוח הקודש. כי כל מי שמיישם את אותו הידע ברוחו מסכים על כך.

מה אומר הכתוב על כך:

באיזה השליח פאולוס אינו מצליח להשוות בין "בן" ו"אב". אז הוא כותב "ה' נשא את ישוע מעל לכל מידה" ו"אבל ברגע שהכל יהיה כפוף אליו, אז גם הבן עצמו יכנע את עצמו למי שהכפיף לו הכל, כדי שה' יהיה הכל בכל. " פאולוס עדיין מדבר על "אלוהים ואבי משיחנו" ומכנה את אלוהים ראש ישוע באותו מובן שישוע הוא ראש האדם. זה גם משמעותי שפול כמעט תמיד שומר את התואר אלוהים לאב בלבד.

אלוהים אינו ניתן לחלוקה, הוא אחד: (רומים ג' 30), אלוהים אחד ואבא של כולם: (אפ' ד' ו'). בשבילנו יש רק אלוהים אחד, האב! (1 לקור 8:6).

אלוהים עובד בעזרת רוחו (כלומר רוח הקודש) בלבם של המאמינים כך שהם יכולים להשתנות על ידי אלוהים (למשל אפס ג':16 ואילך). מתן רוח הקודש, כלומר רוח אלוהים, אותו מעמד כמו האב או הבן אינו יכול להיות נתמך על ידי התנ"ך. התנ"ך גם קובע בבירור שרוח אלוהים, רוח הקודש, נמצאת באותו קשר עם אלוהים כמו רוחו של אדם בקשר עם האדם: "כי מי מבני האדם יודע מה יש באדם מלבד רוחו של אדם אשר בו? אז איש לא ידע את מעמקי אלוהים חוץ מרוח אלוהים (א' ב':11)". אם מישהו יצער את רוח הקודש, כוחו של אלוהים, אלוהים האב יצער ולא אף אחד אחר. הנפש אז נהיית חולה!

ישוע אומר: "האב גדול ממני" (יוחנן י"ד:28). אלוהים האב שלח את בנו ארצה בשליחות. הבן נשלח, אבל הוא לעולם לא שולח את אביו. זה בלתי הפיך וסימן ברור לכפיפות. למי תהיה סמכות לשלוח את אלוהים? מספר פעמים העיד ישוע שהאב שלח אותו: (יוחנן ה' 39, ו' 29, 38, 44; יז:3, 8, 18, 21), והוא קבע שעבד אינו גדול מזה ששלח אותו. (יוחנן י"ג:16). פאולוס גם כותב שישוע נשלח על ידי אלוהים (רומים ח:3). ישוע יש אלוהים ואבא אחד. הוא קרא אליו, התפלל אליו: "אלוהים, אלוהי!" (מתי כ"ז:43). פאולוס ופטרוס כתבו "ברוך האלוהים ואביו של מנהיגנו, ישוע המשיח!" (ב' קור' א' 3,16; אפי' א' 3; א' פט' א' 3). גם קטעים כמו: "ראש ישוע הוא אלוהים" (לקור' א' יא, ג'). "[יש] אלוהים ואב אחד מכולם, שהוא על הכל ופועל בכל ובכל" (אפ' ד' ו'). מה גם שאין עוררין על ההרמוניה המיוחדת בין האב ובנו, שהם בעלי רוח אחת (יוחנן י':30), כלומר, אחת, אך לא אחת, אלא ניתנות להבחנה בסדר עדיפות ברור. עבורנו יש רק אלוהים אחד, האב (1 לקור' ח:6).

הרוחניות וההתעלות המוחלטת של אלוהים מודגשת באופן הבא: (ישעיהו 31:3, John 4:24, Col. 1:15). אבל הרוח אינה נראית ואינה נשמעת. כך גם אנו מבינים את דבריו של ישוע: "מעולם לא שמעתם את קול האב ולא ראיתם את הופעתו" (יוחנן ה, 37). "איש לא ראה את אלוהים מעולם" (יוחנן א':18). אלוהים אינו משתנה (ישעיהו 41:4b; יאס 1:17): הוא תמיד היה רוח, הוא רוח, ותמיד יישאר רוח. זה לבדו שולל את הרעיון שאלוהים הפך לאנושי.

כדי שאלוהים יתקשר עם בריאתו, לעתים קרובות יש צורך במתווך. מתווך זה, שנקרא באופן סמלי "הדבר" בפירוש (יוחנן א', א'), הוא אחד עם אלוהים האב, אבל לא אחד (יוחנן י':30) "כי אלוהים הוא אחד. באותו אופן הוא גם מתווך בין אלוהים ולאדם איש ישוע" (תים א' ב, ה). פסוק זה מראה שאלוהים וישוע הם שניים, אך באינטימיות מושלמת, כי, כפי שאומר ישוע, "אני ממנו ההוא ששלחני" (יוחנן ז':29). יש להבחין בין מגשר לבין מי שאמור לתווך, כלומר הכפיף את עצמו למגשר.

אז האב היה ראשון וישועה נברא על ידו: (יוחנן א' 18, 8:42, משלי ח' 22-24, 30), מעל כל הבריאה האחרת שאלוהים ברא אז באמצעות בנו (יוחנן א' 1- 3, 10, ראה גם קול' א' 16; א' לקור' ח' ו'; העבר א' 2). כאשר משתמשים במונח אלוהים ברבים, כמו ב"אלהים" בבראשית א, א, מודגשת הפעולה הנפוצה הזו.

שקר זה מרחיק אנשים רבים מאמונה בנצח ובמשיח.

משולשות אלוהיות (שילושות, כלומר שלוש אלוהויות שונות הקשורות אליהן), המורכבות מאב, אם וילד (כאשר הילד הוא המושיע), מוכרות מרוב המיתולוגיות, כגון יופיטר, ג'ונו ומינרווה באימפריה הרומית או הטריאדה ב. ההינדואיזם ("טרימורטי") מורכב מהאלים ברהמה (היוצר), וישנו (השומר) ושיווה (המשחית).
גם תנועת העידן החדש משתמשת לפעמים במונחים טריניטי או טריניטי, אך בעיקר מתייחסת אליהם לטריאדה המצרית ומשתמשת במונחים כמילה נרדפת לטריאדה.
ישנו גם מושג של מודאליזם: אלוהות מופיעה בצורות שונות (לעיתים קרובות שלוש): אלות טרום-נוצריות באסיה, אסיה הקטנה ואירופה (כגון המוריגן הקלטי) הוצגו לעתים קרובות כשלושה אנשים שונים: כבתולה ("אלה של אהבה"), כאם ("אלת הפריון") וכקרון ("אלת המוות") - כל אחת אחראית על האביב, הקיץ והחורף - כולם ביטויים של אותה האלה.
בעוד שהשילוש נתפס במסורות הנוצריות העיקריות כרעיון של אלוהים שמתרחש רק בנצרות, המבקרים מצביעים על קווי דמיון בין הטריאדה והשילוש: בדרך כלל מדברים על שלוש אלוהויות שוות-דירוג (טריניטי: "היפוסטזות" ) המקושרים ביניהם ובכלל יש להם שוב משמעות (שילוש: "אלוהים").
בבודהיזם ישנה התכתבות מבנית עם תורת המהאיאנה של טריקאיה (הוראה תלת-גופית), אך היא מבוססת על היסודות הפילוסופיים של הבודהיזם, ולכן היא נחשבת אתאיסטית ולכן לא ניתנת להשוואה בקלות עם המונח טריניטי.