מצוות "לא תעשה לך פסל" היא חלק מעשרת הדיברות המצויות בתורה, ליתר דיוק בספר שמות פרק כ' פסוקים ד'-ו'. מצווה זו אוסרת על עשיית אלילים ועבודתם.

הפרשנות המדויקת של מצווה זו יכולה להשתנות בהתאם למסורת ולפרשנות הדתית. אולם באופן כללי מובן כבקשה לא להתמקד בדברים חומריים או בדימויים, אלא להתמקד באל הבלתי נראה של אברהם.

ישנם קטעים נוספים בתורה הקשורים לציווי זה, כגון דברים ד, פסוקים ט"ו-יט וכ"ג-כ"ד. הוא מדגיש כי יש לעבוד את אלוהים כרוח בלתי נראית וכי עבודת אלילים היא סוג של עבודת אלילים.

חשוב לציין כי הפרשנות והמשמעות המדויקת של מצווה זו עשויה להתפרש אחרת על ידי מסורות דתיות שונות. אולם הפרשנות שלנו היא שאנו מצמצמים כל דבר שמסיח את דעתנו יותר מדי מאלוהי אברהם, או אם זה לא עוזר, מסירים אותו לגמרי מחיינו.

מה זה אומר? ובכן, זה אומר שאנחנו צריכים להתנהל בחיי היומיום שלנו כרגיל. עם כל הדברים שאנחנו צריכים כדי לחיות את חיינו. עלינו להשתמש בכל מה שאנו צריכים לעבודה היומיומית שלנו ביעילות. זה הופך ל"מסוכן" כאשר אנו משתמשים בדברים למטרות יותר ממטרות "תכליתיות", שפירושו להעריץ אותם או להתעלל בהם. טאבלט, למשל, יכול להיות כלי עזר שימושי בחיי היומיום או לתמיכה בעבודה שלנו. עם זאת, אם אנחנו כבר לא יכולים בלעדיו או לבלות יותר מדי מזמננו איתו, למשל במשחקים או שימוש במדיה חברתית, אנחנו נותנים ל"דבר" הזה יותר מדי מזמננו של החיים ואז אנחנו מתגעגעים לזמן החיים הזה במקום אחר, למשל, לבלות עם הנצחי או עם המשפחה או משימות חשובות אחרות. אז השאלה היא לא: מה מותר בחיינו? אלא השאלה: כמה ולאיזו מטרה אני משתמש באילו דברים בחיי?

זה מאוד דומה עם אנשים. אם יש לי מערכות יחסים בריאות ואוכל לטפח אותם ברמה בריאה של אהבה ואמון, הכל יהיה בסדר. דברים נעשים "מסוכנים" כשאני מבלה זמן עם אנשים שאני לא יכול לסמוך עליהם או שמרוקנים את האנרגיה שלי. אני צריך, עם כל האהבה, לנסות להרחיק את עצמי מאנשים כאלה ככל האפשר מבלי לפגוע בהם במודע. וגם, בתורו, אם אני מבלה יותר מדי זמן עם אנשים שאני כל כך אוהב, למשל הילדים שלי, שאין לי יותר זמן או כוח לשבח או לבלות בדרך אחרת עם הנצחי, אני צריך לנסות להביא קצת מרחק לתוך הקשר הזה. כי "להלל" אנשים זה מזיק בדיוק כמו "לקלל" אותם. כדאי להימנע משניהם כדי להצליח להיכנס לזוגיות בריאה, ליחסי אהבה, עם הנצחי. תמיד עם המודעות שכל מה שיש לי בחיי (עבודה, דברים, מערכות יחסים, אנשים,...) יש לי את זה רק בחסד ובברכת הנצח!

הנצח נותן לנו את כל מה שאנחנו צריכים בליבנו. עלינו להתייחס לכל מה שהופקד בידינו בצורה טובה, מאוזנת וזהירה כדי להוכיח לנצח בכל יום מחדש שמגיע לנו מה שהוא מפקיד בידינו.

אז, למשל, זה בושה לצלם תמונות (פורטרטים) של הילדים שלי? זה תלוי בגישה של הלב שלי ולאיזו מטרה אני עושה את זה! אם אני מצלם את התמונות האלה למזכרת לעצמי ולילדים, לנצח לא צריכה להיות התנגדות לכך. עם זאת, אם אפרסם את התמונות הללו בכל ערוצי המדיה החברתית ואפרסם: "הכל שלי!" או להדפיס את התמונות האלה בגודל גדול כקנבס לסלון שלי כדי להנציח אותן שם, אני צריך לשאול את עצמי למי אני סוגד בשלב זה, לילדים שלי, או את הנצחי שהפקיד אותם בידי. זו רק אחת מאלפי דוגמאות לכך שכל מה שעולה על מידה יכול, אבל לא חייב, לסתור את הציווי הזה. בכל מה שאני עושה, אני צריך לבחון את הלב שלי ולראות למה אני רוצה לעשות את זה. אם התשובה הכנה של הלב היא, "לכבד את הנצח", לא צריכה להיות סיבה לא לעשות את הדבר הזה כמתוכנן.